תלמידי דיוואן כותבים על החוויות

תלמידי דיוואן כותבים על טיולים, מוזיקה ואהבה לשפה.

תלמידי דיוואן כותבים לנו

תלמידי דיוואן כותבים : לעמוס ולצוות. יצא לי לטייל בלא מעט מקומות: סין, סלובקיה, גרוזיה, סקוטלנד ועוד כמה וכמה מקומות מעניינים ויפים. אבל אף לא אחד מהם נכנס לי לנשמה תוך זמן כל כך קצר. (לחצו להמשך קריאה)

את התפאורה והשחקנים לא אתה סיפקת.

הם כבר היו קיימים שם. אבל אתה היית הבמאי.
ובתור שכזה, היית נפלא. כשאני ושאר תלמידי דיוואן כותבים לך זה מהלב.
לימוד ערבית מדוברת בדיוואן היה בשבילי כיף לא נורמלי.
והכי הכי מדהים – הצלחנו לדבר.
הבינו אותנו.
ממש ישבנו וניהלנו שיחות בערבית.
קהיר – אין לי ספק שעוד אשוב אלייך. אורנית משיח – יום א’ ערב
עידו לוסטיג - חמישי ערב

תלמידי דיוואן כותבים: יא עמוס! פיירוז מתנגנת ברקע, כתובות המייל החדשות של היבה, רבאב ואת'אר כבר באווטלוק. המצלמה מורידה את התמונות למחשב ואני - עדיין בירדן. פורסה סעידה אומרים – הזדמנות טובה, וזו אכן אחת כזו. רציתי לנצל אותה ולהודות לך מכל ליבי על סמסטר מופלא וטיול מדהים שלבטח ילווה אותי עוד שנים רבות. (לחצו להמשך קריאה)

זיכרונות ותובנות, נופים וניחוחות.

לפני כמעט שנה שוטטתי באינטרנט וחיפשתי לימוד ערבית מדוברת.

לשמחתי, מונחה באיזו אינטואיציה פנימית (וקישור ממומן בגוגל…)

הגעתי אל דיוואן שלך ונחשפתי לעולם ולתרבות הערבית.

לשם שינוי הייתה זו היחשפות לא מהצד השמאלני-יפה- הנפש.

ההפגנות והמחאות שכבר שבעתי ממנו, אלא היחשפות מהצד האמיתי – הצד האנושי הבלתי אמצעי של השפה.

הסיפורים, השירים, הבדיחות הגסות ובעיקר – האנשים. אני ועוד כמה תלמידי דיוואן כותבים לך במלוא ההערכה.

מי היה מאמין שארקוד דבקה לצד כוויתי, סעודי, ירדני ורק אללה יודע מי עוד, מונחה על ידי את’אר?

מי היה מאמין שאדבר על החיים והתרבות עם ערבייה – צפונבונית כמו היבה?

שאתווכח עם רבאב?

כל זאת לא לערב אחד של מפגש יהודי ערבי, או סמינר שראשית וסוף לו, אלא כחלק מרצף חיי.

כחלק ממה ש-אולי, אינשאללה, היא תחילתה של חברות אמיתית?

(מי היה חושב שאני אאמין לדאני שהוא ערבי… )

לימוד ערבית מדוברת אצלכם היה מדהים. שוב תודה מקרב הלב.

עידו

תלמידי דיוואן כותבים לנו

תלמידי דיוואן כותבים לנו חוויות המקורס ומהטיולים

תלמידי דיוואן כותבים: לא בכל יום מסיימים שנת פעילות ראשונה. אז באמת לפני הכל, שזו תהיה שנה ראשונה מרבות וטובות. ואיחולים נוספים שלא אמרתי בערב הסיום (אין מצב שהייתי לוקחת מיקרופון לידיים) בבקשה: בעיני התכונה שהכי מייחדת אותך ממורים אחרים שהיו לי, הגמישות המופלאה. אני יודעת שתלמידי דיוואן כותבים רשמים וגם אני רוצה.(לחצו להמשך קריאה)
ערבית לימדו אותי שלושה מורים.

לימוד ערבית מדוברת היה חלום ישן שלי.

אתם, צוות המורים שלי בדיוואן, אוהבים את השפה.

מאוד אוהבים. אתה, עמוס מצליח לחבר את השפה לחיים.

הבחירה של המילים פה לא ממש מוצלחת.

אני מנסה להגיע לנקודה הזאת בדרך אחרת. אני מאוד אוהבת שפות.

לפני הרבה מאוד שנים לקחתי שני קורסים בצרפתית.

זה היה די פשוט, וגם כשנסעתי אחרי שנים לצרפת.

הסתדרתי טוב למדי עם משהו כמו 75 – 80 שעות לימוד.

בערבית זה לא קרה.

לא ממש חקרתי מדוע, אבל ברור לי שיש לזה יותר מסיבה אחת.

ה “יעני” מערביות שלנו, המצב הפוליטי; ויש משהו נוסף.

הדמיון הזה של שתי השפות. מורתי השומרונית נוהגת להדגיש שהשפות אחיות.

אני מעדיפה להשתמש בבנות אותו דוד.

בעברית אפילו השם של השפות בנוי מאותן האותיות.

השפות כמו ארוגות בדיוק מאותם החומרים, כשהדגש על כמו.

מרוב דמיון השוני זועק.

הקרבה הזאת אל הערבית, מהצד נראה שזה צריך להקל עלינו, אבל הדמיון הזה בהחלט בעוכרינו.

קודם כל כישראלים מאוד התרחקנו מהעברית.

ח=כ ;ע=א=ה; ת=ט; בערבית אין דבר כזה!

כדוברת עברית שטוחה, מאוד קשה לי “לעגל” את השפה.

זה כולל ברכות (בשרשרת) ופתגמים, שבעבר היו בשימוש גם בעברית.

אז מה היה לנו כאן.

מה שאתה עושה עבורנו כמורה במסגרת לימוד ערבית מדוברת בדיוואן ממש מופלא.

אתה פשוט מצליח להפריד לנו את השפות, ולחבר אותן.

ממש מעשה אמן (זה הזמן לסומק קל).

לתת לנו את השפה היומיומית ממש על מגש.

היום, אני מצליחה לשוטט בשווקים בערבית.

אתמול למשל תרגלתי את ה”לזרוק” משפט מהיר, וזה באמת עובד.

אבל אני צריכה לעבוד על זה לא מעט.

נראה שאני בדרך הנכונה.

זה נזקף לזכותך כמורה שלי.

הגעתי אליך ללמוד ערבית לפני שלוש שנים.

בסמסטר האחרון דיברנו לא מעט זמן.

כך שאפשר לומר שאנחנו מכירים זה את זו.

אם הייתי חושבת שאתה מבזבז את הזמן שלי, כבר מזמן הייתי מתעופפת לדרכי.

אתה מגיע לשיעורים מוכן, משקיע בספרי לימוד, מביא לנו “טעימות” מהתקשורת הערבית הלא מאוד גבוהה.

טיפה מהחיים היומיומיים של אדם ערבי.

אתה לא מביא את החלום, אלא את היומיום.

ככה אתה מצליח להחזיק אותי.

הרי האתר ללימוד ערבית הוא החלום הפרטי שלך.

החלום שלך שהתמזג לו בצורך שלנו, המבקשים ללמוד ערבית.

ואת החלום הזה אתה פורט לנו כשאתה שם את הדגש על המצוי בשפה הערבית

כי הרצוי – כולנו היינו רוצים שהחברה שלנו תהיה עטופה בצלופן ורוד, ושכולם ידברו יפה ונכון. ביומיום?!

למה אני מרגישה אחרת

לפעמים אמירת הביקורת מיועדת ל”כיסוי תחת” (עדינה במילים אני לא).

חמור יותר בעיני הביקורת כאמירה: אני מביע ביקורת, משמע אני חושב.

נו טוב. כל זה כדי להתנצל, ולקוות שאתה לא מכניס אותי למשבצות האלה.

יצא לי להביע את דעתי פה ושם.

כשאני אומרת לך דברי ביקורת, זה ממש לא כדי להשמיע את דעתי.

היא עומדת במקומה יציבה וזקופה.

הסיבה הרבה יותר פשוטה.

אני מאוד מעריכה את העבודה שלך אתנו, ונראה שיש לנו אינטרס משותף פה.

סוף סוף מצאתי איפה אפשר ללמוד ערבית בארץ הזאת.

כמו החברה הערבית, גם אנחנו חברה אקלית (לא יודעת ערבית, וכבר מעברתת אותה), יעני שבטית.

הקסם של דיוואן, בעיני, מה שמייחד את בית הספר שלך:

השכלת לבנות מעגל מחבר בין כל כך הרבה “שבטים”.

אנשים מסוגים ומינים שונים, ממקומות שונים, חשיבה /הסתכלות שונה …

מגוון לא קטן של אנשים, וכולם מוצאים את מקומם אצלך.

ממשיכים ללמוד ממך שנה אחר שנה.

אנשים שונים ממקומות וסיבות שונות הגיעו ללמוד ערבית בהרבה מקומות.

בדרך הגענו גם אליך, ואתה מצליח להחזיק אותנו!

ואפילו ללמד אותנו ערבית.

עבורי, שיצא לי לראות קיבוץ מקרוב, חוסר ההומוגניות של התלמידים שייך ליופי של “דיוואן”.

ייצרת סוג של דבק סודי מאוד.

אני מקווה שבאגרת הזאת הצלחתי לתרום משהו לסיכום השנה האישי שלך.

אתה כן נמצא במקום שונה מהמקום שהיית בו לפני שלוש שנים, כשהגעתי ללמוד אצלך.

נראה ש”דיוואן” בדרך להיות “מוסד” (במשמעות התל אביבית של המילה.

לא מצליחה לחשוב על מילה אחרת), מוסד של איש אחד עם חלום.

(יצאה לי קלישאה לקראת הסוף. איך אפשר בלי??).

ויש פה איגרת עם הבטחה לאיחולים, ואני מסיימת אותה, ואיפה הם האיחולים?

אני אישית לא מאוד אוהבת את המילה “מתרגלת”, אבל ממש מתקשה למצוא חלופה טובה.

וכדי לא לסיים עם המשפט הזה שהתפלק לי ואני לא מצליחה למחוק אותו, או לנסח אחרת, אתה זוכה לאיחול

נוסף.

אבל זה כבר לטווח הארוך יותר.

ש’דיוואן’ יצליח לשמש כר לחלומות נוספים גם שלך וגם שלנו, ואולי יצליח לשים את אבן הפינה לעתיד טוב

יותר.

להתחיל את ה”תיקון” שלנו, האנשים שחיים פה. אסתי קנטוני

 
שרון לבנון

תלמידי דיוואן כותבים: עמוס, אשמח לשתף אותך בקצת מתחושותיי. ראשית אני רוצה לברך אותך על העבודה המצוינת שאתה עושה. אתה עושה אותה במקצועיות רבה, עם עניין רב, יצירתיות ואהבה גדולה.

ניכר כי אכפת לך מהתלמידים

חשוב לך כי בסופו של יום נצליח להבין ולדבר ערבית.

ואגב, כך גם שאר צוות המורים.

שיטת הלימוד שלך וגישתך להוראה ראויות להערכה רבה.

אני מוכרחה לציין בפנייך שבהתחלה הייתי מאוד סקפטית מהכתוב באתר.

בעיקר בעקבות העובדה שחוויתי כבר בעבר לימוד ערבית מדוברת בקורסים לא מוצלחים במיוחד.

כמעט התייאשתי

כבר הייתי ממש מיואשת.

חשבתי כבר שלעולם לא אלמד את רזי השפה.

חשבתי שאין מקום ראוי בארץ ללמידת הערבית המדוברת.

אני שמחה שהתבדיתי.

שמחה שחברתי ל”דיוואן”.

שמחה שעשיתי את הצעד הנכון.

אני כמובן עוד רחוקה מרחק רב מלדבר ערבית ברמה סבירה אבל אני מרגישה שאני במקום הנכון.

בהחלט מרגישה בשיפור עצום ובלמידה הן של השפה והן של התרבות.

הלימודים ב”דיוואן” ממלאים אותי בתוכן, בלמידה ובאושר (יש תמורה בעד האגרה…).

היה לי מאוד חשוב לומר לך מילות הערכה אלו.

מקווה שהן יחזקו אותך ושתמשיך בפועלך המבורך עוד שנים רבות.

תודה רבה.

מלאת הערכה,

 
דותן הלוי

בשבוע שעבר טיילתי בירדן, נדדנו בוואדיות שלושה ימים ולאחר מכן נסענו ליומיים לעמאן. הידע שרכשתי עד כה בהחלט עמד במבחן מול דוברי ערבית בלבד. בקיצור, תודה.

בשבוע שעבר טיילתי בירדן

נדדנו בוואדיות שלושה ימים ולאחר מכן נסענו ליומיים לעמאן.

לחברים שאיתי לא סיפרתי שאני לומד ערבית. לימוד ערבית מדוברת לא היה סוד אבל פשוט לא יצא לי לספר..

כשיאנו לירדן לא היו לי ציפיות גבוהות מידי מעצמי.

כאשר נפגשנו בפעם הראשונה באנשים החלטתי לנסות ולקשקש והרי זה פלא- פתחתי את הפה.

והנה אני מדבר ערבית.

בתוך כמה שעות הדיבור נעשה לי לטבעי מאוד ומבלי לשים לב הפכתי לדובר של הקבוצה.

הקלות שבה הסתדרנו (והתמקחנו) בכל מקום.

דרך הדיבור הטיול שלנו נעשה לחוויה של היכרות עם התרבות והאזרחים.

הבדואים- ירדנים והפלשתינאים בירדן.

הופתעתי מעד כמה הביטויים והמילים המופיעים בחוברות הלימוד שלנו.

הללו נשמעו אחת לאחת בתוך השיחות, לפעמים הרגשתי ממש כמו אחת מהדמויות בחוברת.

(שו ? מיש שאיפיננה?).

הידע שרכשתי עד כה בהחלט עמד במבחן מול דוברי ערבית.

בקיצור,

תודה.

 
אילנה רוזנברג

קבוצת יום ד' ערב

חיים של אחרים - חמישה ימים של טיול בקהיר, במזג אויר נעים ובהיר, היוו אתנחתא במירוץ הישראלי, שגובר בו היום, הצד השלילי. המטרה היתה לדבר ערבית. ודיברנו. כמה שיותר, ולא להתקל בחייל או שוטר. לכן הצגנו עצמנו כאזרחי קפריסין, ולא נצרכו "להצטדק", או ל"נרמֵל" יחסים.

20 מליון בני אדם זורמים כנהר ללא סכר

אלפי קילומטרים של סחר ומכר, ושני המצרכים הנמכרים ביותר במצריים, הם הבגדים, ואחיהם הנעליים.

הכל פשוט מינימלי בלי התפארות במותג, האדם צריך להתלבש, לא להיות מוצג.

השווקים מציעים אוכל בסיסי, כמובן, ועכשיו גם כבשים לחג הקורבן. תלמידי דיוואן כותבים על מוזיקה ואוכל אבל אני רוצה לכתוב על תחושות.

לא ראינו אלימות, לא חששנו מגניבה, לעיתים רחוקות נתקלנו במקבצי נדבה, וכשעל המדרכות שולטים בעלי החנויות.

בכבישים טסים נהגי המוניות, צופָרים בפוּל ווליום וטמבונים שבורים

מפלסים דרכם במהירות, לתדהמת התיירים.

ומנגד, ניצבות הפירמידות במלוא הדרן.

מרחק חצי שעה …בין עידן לעידן. תלמידי דיוואן כותבים באתר המון דברי תודה. אני גאה להיות חלק מזה.

זה גם ההבדל , בין 80 דקות בקו אווירי, ובין הדרך המתפתלת לשלום אמיתי וחברי. קורס ערבית מדוברת בדיוואן נתן לי אפשרות להתחיל להביט אל העולם במבט של דוברת ערבית.

 
עוזי להב כהן

קבוצת יום ד' בוקר

כנראה שהשיעורים נתנו לי ביטחון קצת לדבר. הלכתי באחת הסימטאות ברובע המוסלמי ובחור מקומי ערבי החליק על מדרגה ופתח את הראש ויצא לו דם ובהתחלה נראה שאיבד הכרה.

לימוד ערבית היה במקום

אז כמה מקומיים ושני חברה ממגב התחילו לעזור לבחור וגם אני. בקיצור הכל בערבית אמרתי רק מה שאני בטוח שאני אומר נכון כולל מנואלה ונראה שהם חשבו שאני גם ערבי.

אפילו המגבניקים. בשלב מסויים המגבניקים היו מרוכזים בטיפול ובכלל לא שמרו על הגב של עצמם. תלמידי דיוואן כותבים על תחושות אחרי הלימוד אצלכם. אני מרגיש ששיחקתי את המשחק עד הסוף ושמרתי להם על הגב , הפצוע התעורר והם התבדחו שיתנו לו לעשן  נזכרתי בשיעורי קורס ערבית מדוברת ובאומץ הוספתי עוד משפט ווואלה כנראה שדיברתי מדוייק. בקיצור היה כייף.

Pin It on Pinterest