להכיר את השפה הערבית
להכיר את השפה הערבית ולרכוש מכרים וחבריםלהכיר את השפה הערבית דרך סיפור
להכיר את השפה הערבית דרך החיים עצמם.
להכיר את השפה הערבית זה להכיר תרבות, מנהגים ו…סיפורים.
מי שחושב שזה יכול היה להיגמר אחרת שיקום ויגיד את דברו.
שלושה מחבלים. אחד עם כדור בראש ושניים כתוצאה מפיצוץ רימוני יד… ומהצד שלנו קצין מג”ב אחד הרוג
ועוד 3 פצועים.
אחד ביד, אחד ברגל אחד בבטן. אני… יכול להיות שהמספרים נראים לכם בלתי סבירים…
להכיר את השפה הערבית זה לחיות בתוך הסביבה. להיות חלק מהמזרח התיכון. להיות מסוגל להתחבר אל
העולם הערבי. הרי התרגלתם שאנחנו האמיצים ואנחנו הורגים והצד השני… מה הוא שווה בכלל. אז להירגע
כולם. מי מכם שירה על מטרות קרטון בשירות הצבאי יודע שבסוף האימון הטובים תמיד מנצחים.
להכיר את השפה הערבית זה להיות דרוכים. יורים על מטרות מרחוק, מתקרבים ומבצעים ווידוא הריגה בירי של כדור מטווח אפס על המטרה וזהו… אוספים את המטרות והתרמילים (הרמטכ”ל שלי היה רפול) ומחזירים למחסן. במציאות מטרות הקרטון יורות בחזרה. ולפעמים פוגעות… תרשו לי רגע בעניין הזה.
איך בכל זאת להפוך חייל שיורה על מטרות לחייל שמוכן לקרב? מתוך 4 השנים שביליתי בצה”ל, שנתיים הייתי מפקד צוות.
כשאימנתי את הצוות באימוני פרט וחוליה, לימדתי אותם איך כובשים גבעה ומכניעים את האויב. בשלב ה”יבש לפני רטוב” השלב שלפני ביצוע התרגיל באש חיה, נהגתי לשבת על סלע גבוה בראש הגבעה ולירות אש חיה על המחסות של החיילים.
המחסות הן אותם סלעים שהחייל בוחר כדי להסתתר מאחוריהם ולהתכונן להמשך ההסתערות. מאחורי המחסה החייל מציץ לכוון האויב ויורה. לאחר שירה, הוא מנצל את העובדה שהאויב מסתתר ואז קופץ קדימה. זו תרגולת שחיילים רבים למדו ותרגלו אותה בהצלחה. הבעיה היא שחיילם נוטים לחפף בבחירת המחסה.
להכיר את השפה הערבית דרך מטרות קרטון. אחרי הכול, אין שם מי שיורה עליך. רק קרטון. הירי על המחסה הכריח את החיילים שלי לחשוב ולבחור היטב ולנצל את תוואי השטח. ככה הם הרגישו היטב מה קורה כשאתה מסתער לעבר אויב שיורה עליך. במסגרת האימונים התחילו החיילים להכיר את השפה הערבית.
להכיר את השפה הערבית זה להבין את התרבות. לדעת יותר על השכן,החבר או האויב.
האימונים בשטח והירי על המחסות הפכו אותם לחיילים מצוינים. זה גם היה מסוכן מדי. הפסקתי כשבאחד התרגילים, רמי הגיע לראש הגבעה ובמקום לתלות את הנשק מאחורי הגב ולהקשיב להערות המפקד, נשאר אוחז בנשק בידיו.
התברר שהכדור שיריתי לעבר הסלע שמאחורי שכב בשלב ההסתערות ניתז וחתך את אבזם הנשק שלו.
אני מפציר במפקדים לא להשתמש בשיטות כאלה. מסוכן מדי.
להכיר את השפה הערבית דרך הקפה והבקלאווה. נחזור לצידון. המחבל שהרג את הקצין ופצע אותי ועוד שניים היה לוחם בן 19 שהחזיק אקדח רוסי 7.65 מילימטר מסוג טוקרוב או תוגריף בערבית וירה מחסנית.
לא הספקתי להביט בו היטב. המבט היחיד לכוונו היה כשהחל לירות מטווח שניים וחצי מטר. בחור שחרחר ושרירי. את גופתו לא ראיתי. במהלך הקרב אבדתי המון דם. כשאפשר היה לגשת לגופה הייתי מחוסר הכרה.
יצאתי מבנין הממשל בחצות הלילה. איתי יצא כוח האבטחה שהיה מורכב מפלוגת מג”ב על גבי ג’יפים. פלוגת מג”ב זו שרדה את אסון צור והועברה לגזרת צידון כדי לנוח.
החיילים מבוגרים יחסית. חיילים שהפכו את השירות במג”ב למקצוע. מפקד הפלוגה צעיר ממרבית חייליו. תושב כרמיאל. בחור צעיר ונמרץ, בן לעולים מרומניה. הוא ניסה להכיר את השפה הערבית אך קשה היה לו.
להכיר את השפה הערבית ולשמור על דריכות. ניכר שהוא מתקשה לשמור על דריכות בקרב חייליו הוותיקים. הם מעשנים בתדריך, חלקם נראים מרושלים. פה ושם קרס קטנה. ראו הכול. נפגעו יותר מפעם אחת. הקצין עשה מאמצים לשמור את חייליו דרוכים. התדריך בחצר הממשל היה קצר. המג”בניקים היו מנוסים מאוד.
הם מגובשים ומתורגלים. האם זה השרה עלי ביטחון? במידה. בשבילם המעצר הזה הוא עוד פעילות לילית שגרתית שתתחיל ותסתיים ללא דרמה ואירועים מיוחדים. אחר כך ישובו למגורים בתום המעצר, ישתו קפה ויחכו לפעילות הבאה. הנהגים ימלאו את הג’יפים בדלק והלוחמים את הריאות בניקוטין.
להכיר את השפה הערבית באינטנסיביות. אירוע רודף אירוע. כשאתה בלבנון, שורד פיצוץ של בניין הממשל בצור וניצל מאין ספור אירועים, אתה נוטה לעיתים להפוך לאדיש לבריאותך. בית הממשל בצור פוצץ פעמיים. הפעם השנייה הייתה קטלנית. בין ההרוגים הרבים גם אנשי שב”כ רבים ובתוכם כמה חברים בני מחזור שעברו איתי את שלבי ההכשרה הארוכים.
החברים האלה היו הערבים למשכנתא על הדירה הראשונה שלי. פיצוץ הבניין הותיר את הבנק ללא ערבים… לא הגעתי ללוויות ולא ביקרתי את המשפחות בשבעה. למי היה זמן לזה. לבנון… מלחמה…
בחזרה למעצר. יחד איתי יצא המאבטח הצמוד שלי. בחור שהצטרף לשב”כ בתום שירות צבאי קרבי, עבר הכשרה והפך למאבטח רכזים. הוא אינו דובר את השפה הערבית. שנינו היינו חמושים באקדחים ורובי אמ 16.
יצאתי ראשון ואחרי הג’יפים. הובלתי את השיירה ברחובות האפלים של העיר לכוון משרד הרישוי. להכיר את השפה הערבית זה לקרוא שלטים ולהבין בדיוק היכן אתה נמצא.
ליד משרד הרישוי בצידון. משרד הרישוי נמצא לחוף נהר האוולי. הרחבה שלפני משרד הרישוי מלאה במהלך היום במכוניות ונהגים. הרחבה היא גם אחד ממנחתי החירום של מסוקי חיל האוויר בשעת הצורך.
שם בשכונה נמצא ביתו של המחבל בעל הצלקת.
חלפנו במהירות על מחסומי צהל וצד”ל. החיילים משועממים, מרושלים. השגרה נוגסת בהם ופוגעת בחיילותם. המכוניות המעטות על הכביש פינו לנו את הדרך. אף אחד מהם לא רוצה להיתקל בג’יפים של מג”ב בלילה בצידון. זה יכול להיגמר רע.
חתכנו את השכונות במהירות. כשהתקרבנו אל השכונה סימנתי לג’יפים בידי. האורות כוו, מכשירי הקשר הושתקו והשיירה נאה בחשיכה לאט, בשקט לעבר היעד. ועצרנו ברחוב בדיוק ליד ביתו של בעל הצלקת. שום רעש לא נשמע בשכונה. רק הצרצרים שלחוף הנהר וקולות ירי במרחק.להכיר את השפה הערבית זה לפעמים לאהוב את הלילה.
המג”בניקים כיבו את הסיגריות והתפרסו סביב הבית. התסריט ידוע…
תכף מתחיל האקשן. לוחמי מג”ב הצטרפו אלי ואל המאבטח שלי. חלק מהחיילים דוברי השפה הערבית. רגע הדפיקה בדלת הוא הרגע שבו המעצר הופך משקט לרועש. ברגע אחד מתעוררת כל השכונה.
האורות בבתים לא נדלקים. אנשים לא יוצאים אבל אתה יכול לדעת ולהרגיש את המבטים מעבר לתריסים. כמו בסרט, כולם מביטים ומנסים לראות את האקשן.מי שמבקש להכיר את השפה הערבית ברחובות הלבנונים צריך להיות מוכן לכל הפתעה.
על איזו דלת דפקו, מי הפר את הדממה. קצין מג”ב דפק בעוצמה על הדלת ודרש לפתוח. שניות קצרות עברו ותאורת הכניסה נדלקה. באמצעות קת הרובה שברתי את המנורה.
נכנסים לבית. את הדלת פתח גבר בן 35, גבוה, מזוקן חלקית ורחב. הצלקת הרחבה על לחיו לא הותירה ספק. מצאנו את הבחור. חיילי מג”ב פרצו פנימה ואני מאחוריהם. בעל הצלקת היה לבוש בבגדי שינה אך ניכר שלא הופתע. הוא ציפה לבואנו. כדי להכיר את השפה הערבית צריך לפעמים לאהוב את הסביבה העויינת.
ידע שנגיע אליו. לידו עמד בחור צעיר נמוך ממנו בראש. לבוש ג’ינס וטי שרט. מתוח מאוד. מי אתה ? שאלתי בשפה הערבית. זה אבא שלי. מחמוד הוא ענה. החיילים שמו את אזיקי הפלסטיק על שניהם.
התחלנו בחיפוש. החדר היה ללא ספק סלון הבית אך בשעות הלילה שימש כחדר השינה של הבנים. האם והבנות הציצו לעבר הסלון מהמסדרון המוביל לחדרי השינה. כול בני הבית התעוררו. המבטים היו קשים, שונאים. מהסלון יצאו מספר פתחים.
אחד מהם הוביל למטבח, פתח נוסף הוביל לחדרון מחסן, פתח נוסף היה היציאה לרחוב ממנו נכנסנו והמסדרון שבו עמדו הבנות צופות במתרחש בדממה. מעל לקיר הסלון הייתה גומחה.
מחסן השמיכות שמעל לסלון בלילה היו מורידים משם מזרונים, כריות ושמיכות. כבר בתחילת החיפוש נתקלנו בהפתעה. החדרון שליד דלת הכניסה לבית היה מלא עד גובה המותניים בפתיתי קלקר.
בדרך כלל, פתיתי קלקר משמשים לאכסון חומרי נפץ. בזהירות התחלנו לפנות את הפתיתים ואכן נפלו לידו מספר רב של מתקנים להפעלת מטענים מרחוק.
כל אחד מהם היה מכשיר קשר, אליו מוצמדות בטריות גדולות בסלוטייפ. האנטנות היו פתוחות וניכר שהמחסן פעיל. את חומרי הנפץ, המטענים עצמם עדיין לא מצאנו. לאחר שפינינו את המכשירים והעברנו אותם לג’יפ, התחלנו בחיפוש בסלון.
מוצאים מחסנית מלאה מתחת לאחת הכריות מצאנו מחסנים של אקדח. בעוד הקצין מרים את המחסנית ומציג אותה, התרומם מולי בחור צעיר מתוך מחסן השמיכות הגבוה ופתח בירי.
הקנה שפולט אש לכוונך ממרחק כזה משתק אותך לרגע קט. אתה מנסה להקטין את עצמך כדי להימנע מפגיעה.
הקצין שהיה צמוד אלי בגופו נפגע. הרגשתי את הפגיעה שלו וראיתי אותו צונח במקומו. הכדור הבא פגע בי. כוס אמו. ידעתי שזה יגיע. ידעתי שאחטוף. לבנון… נפלתי על השטיח.
הבחור המשיך לירות ופגע בשני לוחמי מג”ב. אחד חטף ביד והשני ברגל. ואז.. בבת אחת דממה. התכופף ונעלם. כנראה נגמרה לו המחסנית. נפגעתי. החברים שלי שנהרגו רצו מאוד להכיר את השפה הערבית אבל…לחזור הביתה בשלום. לא כולם הצליחו.
נותרתי שוכב על הרצפה וצמוד אלי גופו של הקצין.
נפגעתי שאר החיילים כולל המאבטח שלי, ניצלו את הפסקת הירי, עזבו בבהלה את החדר ורצו החוצה. נשארתי לבד. עם הקצין, בעל הצלקת והצעיר הנוסף.
השניים נצמדים בכריעה לקיר וממתינים לראות לאן זה מתקדם. אני לבוש מעיל קל. בידי האקדח ואילו הרובה תלוי לי על הכתף.
עדיין שוכב, דורך את האקדח וממתין שניה לראות אם הבחור יופיע שוב. חולפות שניה, שתיים… אני מניע קלות את הרגליים. עובדות. אין שיתוק. הידיים. הראש, הצוואר, הראיה, השמיעה. בינתיים הכול פועל.
נפגעתי בבטן. חטפתי מכה. כמו אגרוף קשה. אבל האדרנלין ושנות האימון והניסיון המבצעי עושים את שלהם. אני קם דוחף את שני העצורים למטבחון ולמעשה נעלם מקו הירי של הבחור שלמעלה במחסן השמיכות.
זה אחיך ? גם הוא דובר השפה הערבית ? אני שואל את הצעיר: זה אחיך ? כן הוא עונה לי. יש לך חמש שניות לשכנע אותו לרדת או ששניכם מתים, אומר לו בקול תקיף. הוא יוצא מהמטבחון ונעלם מעיני. התברר שהוא הצליח לעלות ולקפוץ אל גומחת השמיכות ולהצטרף לשני. לא הייתי בטוח שהוא מעורב בסיפור הטענים. הוא נראה צעיר. נראה כמו מי שרק עכשיו למד להכיר את השפה הערבית המחבלית. את החייים…
בעל הצלקת מתקרב לעברי. רק שנינו שם. ידיו אזוקות ואני פצוע. הוא מביט לעבר הג’ינס שלי ורואה את כתם הדם מתרחב. הבנתי שהוא קורא את הסיטואציה לא נכון ועוד שניה יתנפל. אני מכוון ויורה כדור אחד ממרחק חצי מטר.
המצולק נופל. הדממה חוזרת אל הבית. הנשים נעלמו מזמן בחדרים הפנימיים. ממחסן השמיכות לא נשמע קול. אני יוצא מהמטבחון ורץ לדלת הכניסה. יוצא לכביש.
כוח האבטחה שוכב כולו בתעלות העמוקות שבשני צדי הכביש. הקנים מכוונים לשמיים ומדי פעם הם יורים כדור או צרור קצר למעלה לעבר הכוכבים. מנסה לארגן אותם לחזור אתי לבית, לחץ את הקצין ולסיים את האירוע. הם מסרבים. מסוכן.
מתחפרים בתעלות ויורים לירח אני ניגש לכמה מהם, שולף מהאפודים רימוני רסס ושם אותם בכיסי המעיל. המאבטח שלי רועד. העיניים נפגשות. הוא בלחץ. מעולם לא התנסה בקרב. הבנתי שגם הוא לא יצטרף. חזרתי לדלת הכניסה. הצצתי פנימה. ילען אבוהום. הם מחכים לי.
צרור ארוך ממחסן השמיכות לכוון הדלת. הכדורים שורקים. ממתין עד שהמחסנית נגמרת. אני מציץ שוב. החדר עדיין מואר. קצין מג”ב שרוע במרכז החדר. מאז הפגיעה הוא קרס ארצה ולא זז יותר.
מאחר ואני לבד, אין לי מישהו שירה עליהם וירתק אותם אני שולף שלושה רימונים מהכיסים. מוציא נצרה מהראשון. חייב לפגוע בתוך המחסן אחרת הקצין יהיה זה שיחטוף את הרסיסים.
משליך את הרימון הראשון. הוא מתפוצץ בתוך מחסן השמיכות וממלא את הסלון באבק וריח אבק שריפה. זורק עוד אחד וגם את השלישי. כולם נוחתים בתוך מחסן השמיכות. נראה לי שזה מספיק. או שהם פצועים קשה או שכבר מתו. נכנס וסוחב את הקצין החוצה.
משכיב אותו על המדרכה, הוא דומם. שום מתח בגוף. העיניים הפוכות. זה לא נראה טוב. מבצע החייאה. עברתי קורס חובשים.
ניסיונות החייאה מבצע החייאה כמו שלמדנו. נשיפות ועיסוי בקצב. מנסה לגרות את הנשימה ואת הלב שיחזרו לעבוד. שום דבר. עובר על הידיים על גופו ולא מוצא את נקודת הפגיעה. הכדור חדר לפיו ונשאר בתוך הראש. לא היה לו סיכוי. עוד אני עסוק בהחייאה והחיילים מתחילים להגיע.
רכב מתקרב. המג”בניקים דיווחו בקשר שנתקלנו ויש נפגעים. גם המאבטח דיווח. הגזרה כולה התעוררה. מכשירי הקשר צורחים. המכונית הראשונה שמגיעה היא מכוניתו של דני ש. רכז נפת נבטייה שנשאר תורן והיה הראשון להגיב. דני למד בשנות שירותו הארוכות להכיר את השפה הערבית ואת עולמם של ארגוני המחבלים. נותר בחור ציני.
נבטיה במרחק כשלושת רבעי השעה מצידון. בלילה, כשאין תנועה הדרך קצרה יותר. כשאתה נוסע במהירות מטורפת עוד יותר. דני היה בנפת נבטיה ליד הקשר. הוא שמע את הדווח הראשון על ההתקלות במעצר וקפץ לרכב.
הוא נסע במהירות משוגעת לצידון והספיק להגיע אלי לפני ששאר כוחות הצבא הגיעו. איש למוד קרב. אני מדווח לדני על המעצר וההתקלות, על מטעני הנפץ ועל מכשירי ההפעלה מרחוק. הבית הזה מלא, אני אומר לו. מצאנו רק את השלטים אבל לא את המטענים עצמם.
בספסל האחורי אצל דני רכז נבטייה אוסף אותי ומוביל אותי לרכב שלו. הוא משכיב אותי על הספסל האחורי. איבדתי כמות עצומה של דם. האדרנלין השתחרר כשדני הגיע. שוב לא הייתי לבד באירוע. יש לי על מי לסמוך.
רכז הנפה מתפקד מצויין תחת לחץ וחותר למגע וחיסול האויב. אני מאבד את הכרתי.
החובשים טיפלו בי, הזעיקו מסוק והעמיסו אותנו על רכב פינוי. המנחת הקרוב נמצא דקות מאתנו. המסוק כבר ממתין במנחת. פינו אותי יחד עם הפצועים האחרים והגופה של הקצין לכוון דרום לארץ.
במהלך הטיסה התעוררתי. הרופא אינו דובר השפה הערבית. הוא הזריק לי מורפיום וכך ריחפתי לי במסוק בין שמיים וארץ מעל לים. מרחוק אני רואה את אורות החוף. בתחילה מעט, בלבנון ואז המון אורות. חזרנו הביתה.
על אלונקה מביט אל להבי המסוק שחותכים באוויר. הטייסים והרופא עסוקים בקשר, מתאמים את הנחיתה והטיפול הרפואי ברמב”ם.
חזרה לארץ במסוק ידעתי שאחזור במסוק. השאלה רק מתי. לא הייתה שום הפתעה בעניין. במקביל דני ארגן את כוחות החבלה שהגיעו לשטח. הבית פוצץ על כל יושביו.
הצעיר שירה ממחסן השמיכות והצעיר הנוסף שהיה אתו לא נהרגו בפיצוץ. הרימונים שזרקתי פתחו פתח רחב בקיר מחסן השמיכות וגופותיהם עפו מהמחסן לגינת הבית שם נמצאו. בהמשך אספר לכם כיצד הודעתי לאשתי. היא בת למשפחה שכולה.
איך הסיפור הזה התחיל? זה התחיל כמה שעות קודם. ימי חמישי אחר הצהריים הם הימים שבהם כל מי שלא נשאר תורן שבת מתארגן ליציאה לכוון הבית. יציאה מאיפה ?
מבית הממשל בעיר צידון. צידון היא עיר חוף לבנונית. יש בה אזור של עיר עתיקה אלזָקאזיק, הסמטאות.
העיר העתיקה צפופה ומיוחדת. זה נראה כמו עכו, ירושלים וכל עיר שנבנתה בתקופת האימפריה העותומנית. הנמל של העיר נח לו לחוף העיר העתיקה.
השליטה בסמטאות העיר העתיקה היא גם שליטה בנמל. ב1948 קיבל הנמל הזה ספינות רבות של פליטים מכפרי מישור החוף הצפוני ומחיפה. רובם ככולם השתקעו במחנות הפליטים שהוקמו למענם בפאתי העיר.
רק העשירים ובעלי הקשרים נותרו בעיר עצמה או נדדו לביירות או לרחבי הגלובוס.
העיר צידון והפרברים לזוועות שהתחוללו בסמטאות נחזור מאוחר יותר. אז חוץ מהסמטאות של העיר העתיקה יש בצידון את האזור החדש שברובו הוא בתים של 4-5 קומות, רחובות די רחבים, עצים, חנויות וכל מה שיש בעיר רגילה. החלק השלישי הוא מחנות הפליטים. לעיר צידון צמודים שני מחנות פליטים. האחד הוא מחנה עין אלחילווה.
מחנה עצום שגרים בו עשרות אלפי פליטי 48 פלסטינים. מרביתם מאזור החוף הצפוני, עמק יזרעאל (מרג’ אבן עאמר) והגליל. הם מתגוררים בשכונות ורבעים לפי כפרי המוצא בפלסטין.
פליטי הכפר טנטורה ולידם פליטי קיסריה ובהמשך עין ע’זאל וציפורי וסאסא וכן הלאה. המחנה הזה צפוף והשליטה בו קשה. השפה הערבית בעיר שונה מהשפה במחנות.
בתקופה שבה הייתי רכז המחנה, יצאתי בלילות למעצרים מלווה בכוח צה”ל וסייענים מקומיים חמושים. השקט בלילה במחנה עין אלחילווה רועם. אפילו צרצרים אין.
את הציפורים צדו ואכלו. כלבים משוטטים אין. תשכחו מזה. מי שלא שייך לא נכנס. אני מהלך בלילה בין הסמטאות וחושב לעצמי מה קורה אם המוני האנשים שעושים עצמם ישנים מאחורי הקירות הדקים ומנסים להקשיב ולנחש לאן הכוח פונה ועל איזו דלת ידפוק, מה קורה אם ההמון הזה יצא לפתע ויתנפל עלינו…
העיר צידון יושבת על ציר תחבורה מרכזי. עובר בתוך העיר כביש החוף המפורסם שמתחיל בצפון לבנון מגיע לביירות וממשיך דרך צידון וצור עד לראש הנקרה. למה אני מספר לכם את כל הגיאוגרפיה הזאת ?
קודם כל שתבינו איפה חייתי באותה תקופה, שנית, יש לציר הזה קשר מאוד הדוק למה שקרה באותו ערב בבית שליד משרד הרישוי בצידון. הבית שבו נפצעתי והרגתי שלושה מחבלים.
הקרב הקצר הזה אגב לא יושב לי על המצפון אבל אני נזכר בו מדי יום. בין השאר בגלל הצלקת הגדולה שנותרה באמצע הבטן והכדור שתקוע בעצם החזה…
יום חמישי אחר הצהריים בממשל נחזור לאותו יום אחר הצהריים. לפני המעצר והפציעה. הרכזים בישיבה אחרונה לפני היציאה. עיקר הדיון הוא בנושא מי נוסע עם מי ואיך תתבצע התנועה. הנסיעה תמיד בזוגות.
אחד לבד זה בעיה. יותר משניים חבל. מחלקים מפתחות ובודקים נשקים. נכנסים שניים שניים למכוניות אין ליווי צבאי.
עדיף לנוע ברכבים מקומיים כדי שלא להתבלט ולא לעורר עניין. מטעני הצד בציר החוף דבר שבשגרה. הנסיעה במרחק סביר, משתלבים בתנועה המקומית. מקשקשים בדרך שיחות בטלות. מנסים לא להיכנס למתח מיותר. מקווים שלא יופעל מטען. אם יש פגיעה באחת המכוניות אז הולכים שניים. לא יותר. מספר סביר ונסבל.
לאחר התדריך המסודר מתפזרים האנשים, לוקחים מה שלוקחים ויורדים למרתף הבניין שם חונות המכוניות הלבנוניות המוחרמות שאיתן אנו נעים בכבישי לבנון. המכוניות זה סיפור מעניין. כולן הוחרמו ממחבלים במהלך הלחימה או אחריה.
מדובר בצי מכובד של רכבי “יוקרה” כמו מרצדס או אבל גם מכוניות פיאט, פיג’ו ועוד. הרכבים עם מספרים לבנוניים מקומיים שמוחלפים כל נסיעה. אסור ללבוש מדים במכוניות האלה (מכנסיי צבא מותר לפעמים). האמת, בכל פעם שיצאתי מצידון והגעתי למרחב חיפה שמחתי לפגוש את רכב השירות הצמוד שלי.
לא נסענו עם הרכבים הלבנונים הביתה. יש גבול… בספר הזה תשמעו די הרבה על עבירות על חוקים והתעלמות מחוקים או מחוקי מוסר. מי מכם שחשב שאת המלחמה נגד הטרור מנהלים כמו בסרטים או כמו במסדרונות בתי המשפט ובתי הקפה בשדרות תל אביב שימשיך לחלום. המציאות שונה. מדברים ערבית. חיים במזרח התיכון.
העבודה הזאת מלוכלכת המלחמה הזאת היא רצחנית הרבה יותר ממה שנדמה לכם. הלכלוך שכרוך בעבודה הזאת הוא אין סופי. ולפעמים אתה עושה דברים שבימים רגילים אתה מגנה אותם ונרתע מהם. כשאני מגיע למכונית הצמודה שלי בחיפה, אני עולה על כביש החוף ובקלות רבה מטפס ל 190 קמ”ש.
המרחק מהמרחב בחיפה לדירה בהרצליה, שם מחכה אשתי הטרייה מתקצר מאוד במהירויות האלה. ממילא בשעה אחת וחצי לפנות בוקר שוטרי התנועה ישנים והכביש ריק. אגב, כדי להעמיד דברים על דיוקם, השירות לא נותן יד למהירויות האלה ומי שנתפס, גם אם הוא ממהר לפגישה עם סוכן, משלם את המחיר והקנס.
טוב, נעזוב בינתיים את כביש החוף והאישה בהרצליה, חוזרים לצידון. יום חמישי אחר הצהריים. המנהל קורא לי לשיחה אחרונה. עדכונים והנחיות ובעיקר מבקש שנשמור על הגזרה שקטה ועל עצמנו בריאים. כאילו שזה בידיים שלנו. בצידון החודשים ארוכים. עובדי השטח כולם עברו בתורם לעבוד בלבנון.
אבי המנהל מעזה כל אחד השאיר את השטח בוא הוא עובד בגדה, בעזה או בערביי ישראל ועלה לחצי שנת עבודה בלבנון. את הסוכנים העברנו לרכז אחר למשך התקופה הזאת בתקווה שימשיכו לספק מודיעין ולצאת למבצעים גם בתקופת ההיעדרות. הוא התנדב לשרת שנה בלבנון בתמורה לקידום מהיר יותר. השפה הערבית שבפיו מדהימה.
רבים עשו כמוהו. הזדמנות. תראו, מי שמתגייס לשב”כ לעבודות שטח הוא בהכרח סוג של הרפתקן. נכון, כולנו ציונים ומאמינים בנצח ישראל אבל המרכיב האישי חשוב. עוד נחזור לזה.
רכז הנפה ואחרוני הרכזים יוצאים לכוון כביש החוף בדרכם דרומה, הביתה. נשאר לבד. לא לגמרי. איתי חייל שמאזין לקשר והמאבטח האישי הצמוד שלי. אסור לי לעזוב את הבניין בלעדיו. בקומה מתחתי נשאר החוקר התורן.
קומת המעצרים מתקן החקירות היא מבצר. החלונות סגורים בבטון, פה ושם יש חלון שלא נאטם. על כל חלון סורגי ברזל עבים. השמש פחות חשובה כאן. מה שחשוב זה שהנחקרים לא יברחו. בתוך המתקן מאבדים הנחקרים תחושת מציאות. הם לא יודעים אם יום או לילה, אם חלף יום או שבוע.
צוות החוקרים עובד סביב השעון. כמו האסירים שלהם, גם החוקרים דוברי ערבית, חיים בתוך המתקן ויוצאים מדי פעם לנשום אוויר. הם לא מסתובבים בעיר כמו אנשי השטח. העולם שלהם הוא המתקן. למעשה העלייה ללבנון לא שינתה הרבה משגרת או אופי העבודה שלהם. המתקן נראה אותו דבר, הלהג של הנחקרים שונה.
להג לבנוני. השפה הערבית בלבנון דומה אבל שונה. מדברים מהאף. כמו הרכזים, גם החוקרים יוצאים בחמישי אחר הצהריים וחוזרים ביום ראשון. גם הם משאירים חוקר תורן. אם יש פרשיה חמה נשארים כמה חוקרים. החוקר שתורן שנשאר איתי הוא בן מחזור שלי. בחור ארגנטינאי שלמרות כל המאמצים לא מצליח לשלוט בערבית. קשה לו מאוד והוא מתנדנד.
איך זה נגמר ? זמן קצר לאחר הקרב שלי וללא קשר, הוא הועבר לעבודת מטה ולמעשה הוצא מהשטח הערבי. השפה הערבית היא לא כלי עבודה, היא השפה שלך. היא השפה שבה אתה מתנהל.
בלעדי השפה הערבית אתה מיותר. לא תשיג כלום. מכות זה נחמד אבל זה לא מביא תוצאות. בוודאי שאם אתה מפעיל סוכנים אתה חייב לשלוט בערבית. אחרת לך תמכור מזגנים בראשון או תסכל טרור יהודי בקרית ארבע. יום חמישי הפעם היה רגוע. כל החקירות החמות נסגרו לפני יציאת החוקרים לחופשת השבת.
פאביו אלה שנותרו היו על אש קטנה. לא משהו בוער. החוקר ואני שותים קפה. הוא זורק אלי תיק קרטון חום ואומר לי תקרא. אני קורא. בתמונה גבר בעל צלקת עצומה על מחצית פניו. איש בן 37, גדול שמשתייך לארגון קטן אך רצחני מאוד בלבנון. ארגון אלקוומיון אלסוריין – הלאומנים הסורים.
חברי הארגון הקטן מנוהלים על ידי המודיעין הסורי. חברי הארגון נמצאים בכל מקום וקשה לחדור אליהם. הם מעטים, מכירים אחד את השני ואינם עושים צעד ללא פקודת מפעיליהם בדמשק. רובם המוחלט מוסלמים סונים. לבנונים. לא פלסטינים.
למי ששכח, היציאה למצבע שלום הגליל נועדה למוטט את מדינת הטרור שאש”ף הקים לעצמו בדרום לבנון. חיזבאללה עדיין לא נולד והשיעים בדרום היו צמאים לבן ברית שיסייע לה. הפלסטינים ניהלו בכל החלק הדרומי של לבנון מדינה בתוך מדינה.
ממשלת בירות המשיכה לשלם למורים, לפקידים ואפילו לשוטרים אבל בפועל, לא הייתה לממשלה שום אחיזה בשטח. ערפאת הוא שניהל את הדרום. ארגון הלאומנים הסורים נזהר מלהסתבך עם אנשי הפתח אדוני השטח. הם מצדם לא התעסקו עם אנשי הארגון.
לכל אחד בלבנון ברור אז והיום כי זרועם של אנשי המודיעין הסורים ארוכה. הם מחסלים את כל מי שעומד בדרכם. נשיאים, שרים ופעילי שטח.
בעל הצלקת אז מה בכל זאת מיוחד בבעל הצלקת ? בתיק יש כמה ידיעות שקושרות אותו לירי על כוחות צה”ל במהלך המלחמה. זה קצת מוזר. למה ? כי לא סביר שאת המשימה לירות על חיילי צה”ל קיבל ממפעיליו במודיעין הסורי. הם שומרים את הארגון הקטן למשימות מורכבות יותר. חשאיות יותר.
ראש צוות החוקרים, לפני שיצא לחופשת השבת, ביקש מהחוקר התורן לעצור ולחקור את המצולק. ראש הצוות הוא אשקלוני כמו מנהל הרכזים – רכז הנפה. שניהם צמחו יחד בסמטאות עזה ובמתקני החקירה שלה. הם ראו כבר הכול.
חוש הריח שלהם היה מפותח וסייע לא אחת לפענח פרשיות סבוכות. סיכמתי עם החוקר התורן שאביא את הנחקר למתקן במהלך הלילה.
מעצר והבאת עציר למתקן החקירות כרוכה באופרציה מורכבת. אתה צריך לתאם כוח מעצרים שיצא אתך, רכבים, אבטחה וכן תיאום עם כוחות צה”ל וצבא דרום לבנון הפרוסים בגזרה.
צד”לניקים כוח שמורכב מנוצרים, דרוזים, שיעים וסונים, כל העדות. הפיקוד הוא נוצרי. הצבא הזה הוא למעשה מיליציה מקומית שיש לה זיקה פורמלית לצבא לבנון אך נסמכת לחלוטין על צה”ל. בלבנון כל אחד צריך להשתייך.
ההשתייכות היא לרוב עדתית או דתית ולעיתים אזורית או אפילו אידאולוגית. הפלסטינים הקימו בלבנון מדינה בתוך מדינה ונחלקו לפלגים וארגונים. לנוצרים בצפון לבנון היתה מיליציה משלהם והדרוזים, אנשי ההר שמרו על המרקם העדתי.
בדרום לבנון, בקרבת הגבול עם ישראל, הוקמה מיליציה מקומית שבראשה עמדו קצינים מצבא לבנון. אליהם חברו שכניהם בני שאר העדות. המיליציה נסמכה על צה”ל, אומנה ומומנה על ידו. אידאולוגיה לא הייתה החלק המרכזי בסיפור הזה. לקבל גב ממי שחזק היא עצמה האידאולוגיה.
לוחמי צבא דרום לבנון סייעו לצה”ל בשליטה בשטחים שנתפסו. הם פרסו מחסומים וסייעו לכוחות צה”ל בשמירה על הגזרה. העבודה אתם מחייבת תשומת לב. להוטים לירות. קופצניים. מהווים מטרה לכולם ומנסים ליצור הרתעה.
אני מודה שיחסי אליהם היה אמביוולנטי. לכל חייל בצד”ל יש משפחה באחד מכפרי הדרום. אבל לרבים מהם קשרי משפחה ועבודה עם ביירות וצפון לבנון. משתפי הפעולה חשובים. הם מסייעים לך, לעיתים קרובות נאמנים וניתן לסמוך עליהם אבל…
בחודש הראשון לעבודתי בצידון, יצאתי עם רכב ליווי לפגישה עם סוכן. המילואימניקים שליוו אותי היו שני צעירים נלהבים ששמחו מאוד על האפשרות להצטרף לפעילות שב”כ. חבריהם לפלוגת המילואים העבירו את השירות בעמדות שמירה, משתעממים למוות ואילו הם עברו אימון מיוחד, לבשו בגדים אזרחיים ונסעו ברכבים מקומיים מפוארים.
המילואימניק הראשון שלי בלבנון באחד הבקרים יצאתי עם השניים לפגישה עם סוכן. בדרך למקום הפגישה נורתה ירייה על רכב הליווי שלי ואחד משני חיילי המילואים המאבטחים, צעיר ירושלמי משכונת רמות אשכול נהרג. איך זה קורה ? אז תראו. כשרכז יוצר לשטח, הוא נע עם מאבטח צמוד ברכב.
הרכז נוהג. ברכב מקומי נוסף, נוסעים שני מילואימניקים שעברו הכשרה. הם שייכים לכוח האבטחה של הרכז ומלווים אותו. אסור להם להיצמד לרכב הרכז, אינם לובשים מדים ומסתירים את הנשק על רצפת הרכב. מכיוון שהם לא דוברי ערבית, עליהם להימנע מקשר עם האוכלוסייה ולבוא לעזרת הרכז בשעת צורך.
אז מה בעצם קרה שם ? כשיצאתי מבניין הממשל הם נעו אחרי במרחק של כמאה מטר. מתורגלים, לא עוצרים בעצור, לא מאטים בשום מצב ולא מתייחסים לחוקי התנועה. כמקובל בלבנון. מסיבה כלשהי ככל שנמשכה הנסיעה נוצר פער ביני לבין הרכב המלווה.
מאט כדי לאפשר להם להגיע, הם מגיעים ושוב מאטים ונוצר פער. אני מתקרב בזחילה אל מחסום צד”ל בפאתי צידון. מחפש קשר עין עם לוחם צד”ל שעומד במחסום ובוחן את הרכבים. נשקו דרוך והאצבע על ההדק. כשהעיניים נפגשות הוא מבין מיד מי אני ומה אני.
הטעות והמחיר שלה הוא מנוסה ומכיר קצת את המכוניות ואופי התנועה שלנו. אני מתרחק באיטיות מכוונת מהמחסום וממתין לרכב המלווה. הרכב המלווה אינו מאט כלל בהגעתו למחסום ובניגוד לכל פקודה מאיץ הנהג וחוצה את המחסום. החייל הצד”לניק מרים את נשקו ויורה ירייה אחת לכוון הרכב.
הירייה חודרת את השמשה האחורית ופוגעת ישירות בראשו של הנהג. הרכב מתהפך לנחל קטן שזורם לו בשלווה מחתחת לכביש. הנהג הפצוע טובע למעשה במי הפלג הקטן. חברו, המילואימניק השני מצליח להיחלץ ויוצא ללא פגיעה כלל. הוא המום ואינו מסוגל לדבר.
יורד לנחל עם המאבטח ושולף את הנהג המילואימניק מהמרצדס הכבדה. הבחור גמור. מלח הארץ. נשוי ואב לילדה. הצד”לניק מחכה לי במתח. הוא כבר מבין מה קרה כאן. הוא חושש. לא רצה להסתבך עם המודיעין הישראלי. אני שואל אותו כמה שאלות אך התשובה ברורה.
הוא לא היה בטוח שנוסעי הרכב קשורים אלי. אותי הוא זיהה וסימן לי בעיניו כשעברתי. מספר מכוניות עברו את המחסום ממתינים לאישורו להמשיך ואילו מכונית המלווים האיצה לפני המחסום. ההתנהלות של הנהג הייתה בניגוד להוראות. הפוכה מכל מה שתורגל. הנהג לא חדש, הוא מלווה אותי ורכזים אחרים כבר שבועות. הצד”לניק היה משוכנע באותו רגע שהרכב מנסה להימלט מהמחסום.
בלבנון יורים לא בודקים, לא מבררים. יורים. אם אתה לא יורה יורים עליך. כשאתה רוצה למנוע אלימות או אי הבנות, חפש קשר עין. אם תחפש קשר עין במקום הלא נכון או בזמן הלא נכון, תיחשף וינסו להרוג אותך. מספיק מבט אחד כדי לדעת אם אתה צייד או טרף.
ככה חיה לה אומה שלמה את חייה. אלה שאפשר להתעסק איתם, לקחת להם את המכונית ולפעמים את האישה או הבת ולעשות בהם מה שבא לך. ויש את המיוחסים שלא נוגעים בהם. לצייד יש מבט משלו ולטרף יש מבט אחר. רואים את הפחד בעיניים. קציני הקשר של צה”ל לצבא דרום לבנון קיבלו את הטיפול באירוע.
לא יודע מה קרה. גבו ממני ומהחייל המילואימניק הנוסף עדות. שנינו לא הצלחנו להסביר את ההתנהלות של הנהג. יש מצב שאתם קצת מזועזעים מהאדישות שבה אני מתייחס לאירוע. חייל מילואים ישראלי נהרג. השאיר אלמנה ויתומה. חשוב לי שתנסו להבין את הסטטי אוף מיינד של הרכז בשטח.
המשימה שלנו הייתה מאוד מאוד ברורה. לשמור על חיילי צה”ל ועלינו. לרדוף את כל מי שחושב או מנסה לפגוע בנו. לצוד את מי שכבר פגע. העיסוק בשכול בסיטואציה כזאת הוא פריבילגיה שאיננה עומדת לרשותנו. מי שנהרג חשוב אך לא מעניין בשלב זה.
זה שמעניין הוא מי שעדיין לא נהרג ומי שמתכנן להרוג. באירוע כמו זה שתיארתי אי אפשר להאשים מישהו. המלחמה והמצב אשמים. הלחימה על העצמאות שלנו גדולה יותר מחייל או מאיש בכ”כ זה או אחר. כולל כמובן את עבדכם הנאמן. הרגשתי חשוב ומועיל בלבנון.
אבל ידעתי שכל עוד אני בריא ומועיל אני מעניין וחשוב. ברגע שמשהו יקרה לי (ידעתי שיקרה) אני הופך להיות אחד מהשניים: או חלל שמישהו צריך להנציח אותו, לפנות למשפחה ולספר עליו ניסים ונפלאות… או פצוע שיש לפנותו, לטפל בו ולהחזירו לפעילות. זה קר, זה פשוט וזה נכון.
מאוחר יותר כשנפצעתי ושכבתי בבית חולים רמב”ם ההורים שלי כמובן הגיעו. השכול לא היה זר למשפחה. שם המשפחה שלי אינו זר לבתי הקברות… גם פציעות קרביות לא חסר.
לגדול בכלוב של זאבים ההורים שלי גידלו 5 ילדים. 4 בנים ובת. 4 מתוכנו קצינים, 3 מתוכנו קרביים. הסיכוי קיים. אני שיחקתי עם המזל. שירות של שנים בסיירת ואז שב”כ. כמות האירועים שעברתי בלתי נתפסת. על חלקם אספר לכם. מבטיח לעשות סלקציה ולהשמיט חלק.
א. כי תשתעממו… ב. כי בשלב מסוים תטילו ספק… הרי לא סביר שאדם אחד עבר כל כך הרבה.
בחזרה לצידון, למחסום צד”ל. להריגת החייל המאבטח. האירוע הפך לעוד נתון בסטטיסטיקה המזעזעת. המתנתי בקוצר רוח באזור, במרחק סביר כדי לא להיחשף אך גם לשמור על הרכב עם החייל עד להגעת סיור. סיור צה”ל ראשון סוף סוף הגיע ואני יכולתי למהר לפגוש את הסוכן שחיכה לי קצר רוח מאחורי משרד הרישוי.
אספתי אותו תוך שאני דואג להסתירו ונסעתי לדרכי. התכוונתי לבקר את משפחת החייל באחת החופשות. בסופו של דבר ירדתי מלבנון במסוק ישר לרמב”ם ולא הגעתי לרמת אשכול. החוליה שחיסלתי באותו לילה בבית בעל הצלקת בצידון הייתה מורכבת ממספר מחבלים.
להכיר את השפה הערבית ולהבין את הסכסוך שניים מהם הסתתרו במהלך היום בביתו של בעל הצלקת ביחד עם מטעני החבלה. במהלך היום ובחסות הקהל השוקק בעיר הם נעו ברכבו של בעל הצלקת אל ציר החוף. בכל פעם בחרו נקודה אחרת והטמינו מטען. לעיתים מספר מטענים. לאחר שבחרו נקודת תצפית המתינו בנחת לרכבי צה”ל.
המטענים הופעלו מרחוק והתוצאות היו קשות. לחץ רב הופעל עלינו, אנשי השטח להצליח למצוא את החוליה הרצחנית. מדי פעם נבדקו ידיעות שונות שמסרו סוכנים מקומיים הפרוסים בכל שכונה ורחוב. חשודים נעצרו ונחקרו אך הפיצוח לא הגיע. שאר סייעני החוליה נמלטו לביירות עם היוודע דבר החיסול. עד היום לא נתפסו.
בבית החולים הכינו אותי בחופזה לקראת הניתוח. דרשתי כי לפני שירדימו אותי, יאפשרו לי להודיע לאורלי אשתי. הכרנו בתיכון. באחת החופשות מהצבא יצאנו לדייט וארבע שנים מאורח יותר התחתנו. אורלי בת למשפחת לוחמים. אביה היה ניצול שואה שהקים משק במושב ושילב את עבודתו בחקלאות עם קריירה צבאית מרשימה. איש שורשי ומיוחד. מג”ד בחיל הנדסה אשר השתתף בקרבות התעלה.
אחיה הבכור היה מפקד בצנחנים ונפל בבקעת הירדן יחד עם חייליו. שיערתי מה תהיה תגובתה של אשתי אם שוב יעמוד מבשר האסונות בפתח ביתה. אורלי מלווה אותי מאז השירות הצבאי. במהלך תקופת ההכשרה שלי היא עדיין הייתה סטודנטית בתל אביב.
גרנו אז בדירה קטנה שרכשנו לנו באחת השכונות בהרצליה. התקשרתי אליה. סיפרתי שמכונת צילום כבדה נפלה על רגלי במשרד הנפה בצידון. אמרתי שפינו אותי לרמב”ם כדי לטפל בפציעה ולתפור. היא הבינה מיד שהסיפור שונה לחלוטין.
לחזור הביתה במסוק לא שוחחנו מעולם במפורש על האפשרות שאפצע או איהרג בלבנון. מדי פעם התלוצצנו על האפשרות שאחזור מלבנון במסוק… סוג של הומור שחור. ידעה היטב כמה מסוכנת העבודה שבחרתי. את חלק מהחברים שנהרגו היא הכירה אישית.
דקות ספורות לאחר השיחה הטלפונית הורדמתי לקראת הניתוח והיא ארזה תיק קטן וירדה להמתין לנהג תורן שבא לאסוף אותה לבית החולים בחיפה. השרות היה מאוד מתורגל במצבים אלה. אין לנו עניין לגרום למתח מיותר בין השירות ובין מג”ב והמשטרה.
הרבה פעמים שואלים אותי אם נשאר משהו מהתחושות הקשות של הקרב. אם העובדה שבקרב הזה איבדו את חייהם ארבעה אנשים. בני אדם. אז כדי שאהיה גלוי אתכם לחלוטין אני אומר לכם שהמחשבות שלעיתים מטרידות אותי הן אחרות.
מה היה קורה אם הבחור שירה בי בבטן היה משנה את זווית הירי שלו בשניים – שלושה מילימטר. במקרה כזה, הכדור היה פוגע בלב או באחד מכלי הדם הגדולים ולא הייתי מסוגל להמשיך להילחם. הייתי נשאר על רצפת הסלון עם קצין מג”ב הרגו ועם שלוש מחבלים, אחד מהם כבול באזיקים.
מאחר וכל חיילי הכוח שליווה אותי ברחו החוצה ונשכבו בתעלות שברחוב, הייתי ממתין להתנפלות של שלושת המחבלים שהיו הורגים אותי ויוצאים להמשיך בקרב. האם אני מרגיש כי הייתי בר מזל ?
אולי… פעמים רבות בחיי נקלעתי לסכנות לפעמים לבד ולפעמים עם אחרים. מכולן יצאתי פחות או יותר בסדר. אולי עם כמה “דפקים” בראש. אבל זה רגיל לאנשים מהסוג שלי.
תן לי רק טיפת מזל באותו קרב בבית ההוא בצידון הרגשתי שהמזל עבד למעני שעות נוספות. יכולתי למרות הפציעה להשלים את הקרב ולצאת עם הקצין החוצה. תפקידם של אנשי השירות הוא למנוע פגיעה בחפים מפשע ולאפשר לממשלה להתוות דרך ללא לחץ.
בלבנון משימתי הייתה להגן על חיילי צה”ל. חיסול החוליה מנע ללא ספר פיגועים רבים. החולייה הייתה ערוכה, מצוידת ובטוחה בעצמה.
להכיר את השפה הערבית ואת המזרח התיכון זה להיות שייך לסביבה שלך. אפשר לעשות עם זה שלום או מלחמה. אבל בלי זה אי אפשר לעשות כמעט כלום. שלום תמיד תמיד עדיף.
דיוואן בית הספר ללימוד ערבית פותח את שעריו בפני כל מי שמעוניין להכיר את השפה הערבית, להיחשף למנהגי התרבות ולשלוט בשפה הערבית המדוברת.
בדיוואן לומדים להכיר את השכנים ולתת צ’אנס לחברויות חדשות
