בית הספר ללימוד ערבית דיוואן

ללמוד, להקשיב למוסיקה ערבית, לטייל בארץ ובחו"ל, זה חלק מחוויית הלימוד בדיוואן

תלמידים לערבית כותבים עלינו

אורנית משיח אה סליחה – צנוברה

קבוצת יום ג' ערב

לעמוס אבידוב, יצא לי לטייל בלא מעט מקומות: סין, סלובקיה, גרוזיה, סקוטלנד ועוד כמה וכמה מקומות מעניינים ויפים. אבל אף לא אחד מהם נכנס לי לנשמה תוך זמן כל כך קצר.

אז נכון שאת התפאורה והשחקנים לא אתה, עמוס, סיפקת – הם כבר היו קיימים שם. אבל אתה היית הבמאי. ובתור שכזה, היית נפלא. היה לי כיף לא נורמלי. והכי הכי מדהים – הצלחנו לדבר. הבינו אותנו. ממש ישבנו וניהלנו שיחות בערבית.
קהיר – אין לי ספק שעוד אשוב אלייך

עידו לוסטיג

שישי בוקר –קורס מתחילים

יא עמוס! פיירוז מתנגנת ברקע, כתובות המייל החדשות של מייסא, רבאב ואת'אר כבר באווטלוק, המצלמה מורידה את התמונות למחשב ואני - עדיין בירדן. פורסה סעידה אומרים – הזדמנות טובה, וזו אכן אחת כזו. רציתי לנצל אותה ולהודות לך מכל ליבי על סמסטר מופלא וטיול מדהים שלבטח ילווה אותי עוד שנים רבות.

בזיכרונות. בתובנות. בנופים. בניחוחות. לפני כמעט שנה שוטטתי באינטרנט. לשמחתי, מונחה באיזו אינטואיציה פנימית (וקישור ממומן בגוגל…) הגעתי אל בית הספר שלך ונחשפתי לעולם ולתרבות הערבית. לשם שינוי הייתה זו היחשפות לא מהצד השמאלני-יפה- הנפש, ההפגנות והמחאות שכבר שבעתי ממנו, אלא היחשפות מהצד האמיתי – הצד האנושי הבלתי אמצעי של השפה, הסיפורים, השירים, הבדיחות הגסות ובעיקר – האנשים. מי היה מאמין שארקוד דבקה לצד כוויתי, סעודי, ירדני ורק אללה יודע מי עוד, מונחה על ידי את’אר? מי היה מאמין שאדבר על החיים והתרבות עם ערביה – צפונבונית כמו מייסא? שאתווכח עם רבאב? וכל זאת לא לערב אחד של מפגש יהודי ערבי, או סמינר שראשית וסוף לו, אלא כחלק מרצף חיי, כחלק ממה ש-אולי, אינשאללה, היא תחילתה של חברות אמיתית? (מי היה חושב שאני אאמין לדאני שהוא ערבי… J ) שוב תודה מקרב הלב. נתראה בקרוב (הדיסק עם התמונות ממתין…)

אסתי קנטוני

לא בכל יום מסיימים שנת פעילות ראשונה. אז באמת לפני הכל, שזו תהיה שנה ראשונה מרבות וטובות. ואיחולים נוספים שלא אמרתי בערב הסיום (אין מצב שהייתי לוקחת מיקרופון לידיים) בבקשה: בעיני התכונה שהכי מייחדת אותך ממורים אחרים שהיו לי, הגמישות המופלאה.

ערבית לימדו אותי שלושה מורים. שלושתכם אוהבים את השפה. מאוד. אתה מהשלשה מצליח לחבר את השפה לחיים. הבחירה של המילים פה לא ממש מוצלחת. אני מנסה להגיע לנקודה הזאת בדרך אחרת. אני מאוד אוהבת שפות. לפני הרבה מאוד שנים לקחתי שני קורסים בצרפתית. זה היה די פשוט, וגם כשנסעתי אחרי שנים לצרפת, הסתדרתי טוב למדי עם משהו כמו 75 – 80 שעות לימוד. בערבית זה לא קורה. לא ממש חקרתי מדוע, אבל ברור לי שיש לזה יותר מסיבה אחת: היעני מערביות שלנו, המצב הפוליטי; ויש משהו נוסף. הדמיון הזה של שתי השפות. מורתי השומרונית נוהגת להדגיש שהשפות אחיות. אני מעדיפה להשתמש בבנות אותו דוד. בעברית אפילו השם של השפות בנוי מאותן האותיות. כך שהשפות כמו ארוגות בדיוק מאותם החומרים, כשהדגש על כמו. מרוב דמיון השוני זועק.. הקרבה הזאת אל הערבית, מהצד נראה שזה צריך להקל עלינו, אבל הדמיון הזה בהחלט בעוכרינו. קודם כל כישראלים מאוד התרחקנו מהעברית. ח=כ ;ע=א=ה; ת=ט; בערבית אין דבר כזה! כדוברת עברית שטוחה, מאוד קשה לי “לעגל” את השפה , וזה כולל ברכות (בשרשרת) ופתגמים, שבעבר היו בשימוש גם בעברית. מה שאתה עושה עבורנו כמורה – אתה פשוט מצליח להפריד לנו את השפות, ולחבר אותן, ממש מעשה אמן (זה הזמן לסומק קל). ולתת לנו את השפה היומיומית ממש על מגש. היום, אני מצליחה לשוטט בשווקים בערבית. אתמול למשל תרגלתי את ה”לזרוק” משפט מהיר, וזה באמת עובד, אבל אני צריכה לעבוד על זה לא מעט. נראה שאני בדרך הנכונה. זה נזקף לזכותך כמורה שלי. הגעתי אליך ללמוד ערבית לפני שלוש שנים. בסמסטר האחרון שלך ב’דיאלוג’. לא מעט זמן, כך שאפשר לומר שאנחנו מכירים זה את זו. אם הייתי חושבת שאתה מבזבז את הזמן שלי, כבר מזמן הייתי מתעופפת לדרכי. אתה מגיע לשיעורים מוכן, משקיע בספרי לימוד, מביא לנו “טעימות” מהתקשורת הערבית הלא מאוד גבוהה. טיפה מהחיים היומיומיים של אדם ערבי. אתה לא מביא את החלום, אלא את היומיום. ככה אתה מצליח להחזיק אותי. הרי ביה”ס שלך ללימוד ערבית הוא החלום הפרטי שלך. החלום שלך שהתמזג לו בצורך שלנו, המבקשים ללמוד ערבית. ואת החלום הזה אתה פורט לנו כשאתה שם את הדגש על המצוי בשפה הערבית, כי הרצוי – כולנו היינו רוצים שהחברה שלנו תהיה עטופה בצלופן ורוד, ושכולם ידברו יפה ונכון. ביומיום?! נו. זה כבר סיפור אחר. ברור שאי אפשר לרצות את כולם, אבל אתה מכין כל שיעור, ואתה מאוד מאוד גמיש. לא נאחז בתכנית שלך כמו בקרנות המזבח. תכונה מאוד חשובה למורה, והתברכת בה. החיפוש המתמיד שלך אחר דרכים שונות להעביר לנו את השפה. הערנות לקרוא אותנו, להקשיב גם למה שלא נאמר, לקחת לתשומת לבך ולחדש. לכן נשארתי ללמוד ערבית ממך. אני מסווה את הביקורתיות שלי לרוב, כי אני לא ממש מאמינה באמירת ביקורת. לפעמים אמירת הביקורת מיועדת ל”כיסוי תחת” (עדינה במילים אני לא), וחמור יותר בעיני הביקורת כאמירה: אני מביע ביקורת, משמע אני חושב. נו טוב. כל זה כדי להתנצל, ולקוות שאתה לא מכניס אותי למשבצות האלה. יצא לי להביע את דעתי פה ושם. כשאני אומרת לך דברי ביקורת, זה ממש לא כדי להשמיע את דעתי. היא עומדת במקומה יציבה וזקופה. הסיבה הרבה יותר פשוטה. אני מאוד מעריכה את העבודה שלך אתנו, ונראה שיש לנו אינטרס משותף פה. סוףסוף מצאתי איפה אפשר ללמוד ערבית בארץ הזאת. כמו החברה הערבית, גם אנחנו חברה אקלית (לא יודעת ערבית, וכבר מעברתת אותה), יעני שבטית. הקסם של דיוואן , בעיני, מה שמייחד את בית הספר שלך: השכלת לבנות מעגל מחבר בין כל כך הרבה “שבטים”. אנשים מסוגים ומינים שונים, ממקומות שונים, חשיבה /הסתכלות שונה …מגוון לא קטן של אנשים, וכולם מוצאים את מקומם אצלך. וממשיכים ללמוד ממך שנה אחר שנה. אנשים שונים ממקומות וסיבות שונות הגיעו ללמוד ערבית בהרבה מקומות, ובדרך הגענו גם אליך, ואתה מצליח להחזיק אותנו! ואפילו ללמד אותנו ערבית. עבורי, שיצא לי לראות קיבוץ מקרוב, חוסר ההומוגניות של התלמידים שייך ליופי של “דיוואן”. ייצרת סוג של דבק סודי מאוד. אני מקווה שבאגרת הזאת הצלחתי לתרום משהו לסיכום השנה האישי שלך. אתה כן נמצא במקום שונה מהמקום שהיית בו לפני שלוש שנים, כשהגעתי ללמוד אצלך. נראה ש”דיוואן” בדרך להיות “מוסד” (במשמעות התל אביבית של המילה. לא מצליחה לחשוב על מילה אחרת), מוסד של איש אחד עם חלום. (יצאה לי קלישאה לקראת הסוף. איך אפשר בלי??). ויש פה איגרת עם הבטחה לאיחולים, ואני מסיימת אותה, ואיפה הם האיחולים? אז: שתצליח למצוא מתרגלים ומתרגלות טובים, שיתפתחו אתך וימשיכו לאורך זמן, ואולי לחשוב על הגדרה חדשה של כל תפקיד המתרגלת, ולסדר קצת את העבודה בקבוצות. אני אישית לא מאוד אוהבת את המילה “מתרגלת”, אבל ממש מתקשה למצוא חלופה טובה. וכדי לא לסיים עם המשפט הזה שהתפלק לי ואני לא מצליחה למחוק אותו, או לנסח אחרת, אתה זוכה לאיחול נוסף. אבל זה כבר לטווח הארוך יותר. ש’דיוואן’ יצליח לשמש כר לחלומות נוספים גם שלך וגם שלנו, ואולי יצליח לשים את אבן הפינה לעתיד טוב יותר. להתחיל את ה”תיקון” שלנו, האנשים שחיים פה.

שרון לבנון

עמוס, אשמח לשתף אותך בקצת מתחושותיי. ראשית אני רוצה לברך אותך על העבודה המצוינת שאתה עושה. אתה עושה אותה במקצועיות רבה, עם עניין רב, יצירתיותת ואהבה גדולה.

בהחלט ניכר כי אכפת לך מהתלמידים וחשוב לך כי בסופו של יום נצליח להבין ולדבר ערבית (ואגב, כך גם שאר צוות המורים). שיטת הלימוד שלך וגישתך להוראה – ראויות להערכה רבה.
שנית, אני מוכרחה לציין בפנייך שבהתחלה הייתי מאוד סקפטית מהכתוב באתר (בעיקר בעקבות העובדה שחוויתי כבר בעבר לימודי ערבית מדוברת לא מוצלחים במיוחד). כבר הייתי ממש מיואשת, חשבתי כבר שלעולם לא אלמד את רזי השפה ושאין מקום ראוי בארץ ללמידת הערבית המדוברת. אני שמחה שהתבדיתי. שמחה שחברתי ל”דיוואן”. שמחה שעשיתי את הצעד הנכון. אני כמובן עוד רחוקה מרחק רב מלדבר ערבית ברמה סבירה אבל אני מרגישה שאני במקום הנכון ובהחלט מרגישה בשיפור עצום ובלמידה הן של השפה והן של התרבות. הלימודים ב”דיוואן” ממלאים אותי בתוכן, בלמידה ובאושר (יש תמורה בעד האגרה…).
היה לי מאוד חשוב לומר לך מילות הערכה אלו. מקווה שהן יחזקו אותך ושתמשיך בפועלך המבורך עוד שנים רבות.
תודה רבה.
מלאת הערכה,

דותן הלוי

בשבוע שעבר טיילתי בירדן, נדדנו בוואדיות שלושה ימים ולאחר מכן נסענו ליומיים לעמאן. הידע שרכשתי עד כה בהחלט עמד במבחן מול דוברי ערבית בלבד. בקיצור, תודה.

עמוס,
תודה רבה על תשובתך. התכוונתי בכל מקרה לכתוב ולספר לך דבר חשוב. בשבוע שעבר טיילתי בירדן, נדדנו בוואדיות שלושה ימים ולאחר מכן נסענו ליומיים לעמאן. לחברים שאיתי לא סיפרתי שאני לומד ערבית ובאופן כללי לא היו לי ציפיות גבוהות מידי מעצמי. כאשר נפגשנו בפעם הראשונה באנשים החלטתי לנסות ולקשקש והרי זה פלא- פתחתי את הפה והנה אני מדבר ערבית. בתוך כמה שעות הדיבור נעשה לי לטבעי מאוד ומבלי לשים לב הפכתי לדובר של הקבוצה. מלבד לקלות שבה הסתדרנו (והתמקחנו) בכל מקום, דרך הדיבור הטיול שלנו נעשה לחוויה של היכרות עם התרבות והאזרחים (הבדואים- ירדנים והפלשתינאים) בירדן. הופתעתי מעד כמה הביטויים והמילים המופיעים בחוברות הלימוד שלנו נשמעו אחת לאחת בתוך השיחות, לפעמים הרגשתי ממש כמו אחת מהדמויות בחוברת (שו ? מיש שאיפיננה?). הידע שרכשתי עד כה בהחלט עמד במבחן מול דוברי ערבית בלבד. בקיצור, תודה.

אילנה רוזנברג

קבוצת יום ד' ערב

חיים של אחרים- חמישה ימים של טיול בקאהיר, במזג אויר נעים ובהיר, היוו אתנחתא במרוץ הישראלי, שגובר בו היום, הצד השלילי. המטרה היתה לדבר ערבית , כמה שיותר, ולא להתקל בחייל או שוטר, לכן הצגנו עצמנו כאזרחי קפריסין, ולא נצרכו "להצטדק", או ל"נרמֵל" יחסים.

20 מליון בני אדם זורמים כנהר ללא סכר, אלפי קילומטרים של סחר ומכר, ושני המצרכים הנמכרים ביותר במצריים, הם הבגדים, ואחיהם הנעליים. הכל פשוט מינימלי בלי התפארות במותג, האדם צריך להתלבש, לא להיות מוצג. השווקים מציעים אוכל בסיסי, כמובן, ועכשיו גם כבשים לחג הקורבן. לא ראינו אלימות, לא חששנו מגניבה, לעיתים רחוקות נתקלנו במקבצי נדבה, וכשעל המדרכות שולטים בעלי החנויות, הרי שבכבישים טסים נהגי המוניות, צופָרים בפוּל ווליום וטמבונים שבורים, מפלסים דרכם במהירות , לתדהמת התיירים. ומנגד, ניצבות הפירמידות במלוא הדרן, מרחק חצי שעה …בין עידן לעידן. וזה גם ההבדל , בין 80 דקות בקו אווירי, ובין הדרך המתפתלת לשלום אמיתי וחברי.

Pin It on Pinterest